החלטה בתיק דנ"א 7622/04 - פסקדין

           לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה (הנשיא ברק והשופטים טירקל ולוי) בע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח' (טרם פורסם) (להלן: פסק-הדין).

1.        המשיב 1 (להלן: המשיב) נולד ביום 14.1.71 לאמו המשיבה 2 (להלן: המשיבה) בבית החולים "אסותא" שהוא המבקש 1. את הלידה ניהל המנוח שעזבונו הוא המבקש 2. במהלך הלידה התרחש "תשניק לידה" עקב צניחת חבל הטבור, וכתוצאה מכך נמנעה אספקת חמצן לעובר. המשיב נולד כשהוא לוקה בשיתוק מוחין. הוא מוגדר נכה בשיעור של 100% והוא סיעודי ותלוי לחלוטין בסובבים אותו.

           ביום 24.11.93 הגישו המשיבה ואביו של המשיב (שנפטר כשלוש שנים לאחר מכן), בקשה לבית-המשפט המחוזי להתמנות כאפוטרופסים למשיב. לטענת המשיבה, סמוך למועד הגשתה של הבקשה האמורה, קראו היא ובעלה כתבה בעיתון על מקרה דומה שבו הוגשה תביעה בעילת רשלנות. על רקע זה, התעורר אצלם חשד כי תהליך הלידה לא נוהל כראוי, והם החלו לברר את האירועים שהתרחשו במהלך לידת בנם. לפי הטענה, לא ניתן היה לערוך את הבירור מבלי להציג צו אפוטרופסות לגורמים שונים מהם ביקשו מידע, לרבות בית-החולים "אסותא". ביום 21.9.94 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה וציווה למנות את המשיבה ובעלה אפוטרופסים למשיב. יצוין כי ביום 30.10.97 הגישה המשיבה בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה להכריז על המשיב פסול-דין מלידתו "לצורך המשך טיפול יעיל בענייניו" וביום 7.6.98 נעתר בית-המשפט לבקשתה.

           ביום 23.2.97 הגישו המשיבים תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד המבקשים. התביעה הוגשה על-ידי שניים - המשיב שהוא חסוי, באמצעות המשיבה אמו שהיא האפוטרופא שלו, וכן המשיבה כמי שהיטיבה את נזקי בנה וכמי שניזוקה בעצמה. לטענת המשיבים, התרשלו המבקשים במהלך לידתו של המשיב, ולפיכך תבעו לפצותם עקב נזקיהם. בכתב-הגנתם כפרו המבקשים באחריותם וביקשו לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

2.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט נ' ישעיה) קיבל את טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים, ומטעם זה דחה על הסף את תביעתה של המשיבה וכן את תביעתו של המשיב. בכל הנוגע לתביעת המשיב, נדחתה הטענה לפיה מרוץ תקופת ההתיישנות החל רק לאחר שמונו הוריו כאפוטרופסים על-ידי בית-המשפט. בהקשר זה, דן בית-המשפט המחוזי בחריג הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק), שזו היתה לשונו בעת הרלוונטית:

11. מחלת נפש

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס...".

           בהתאם להלכה הפסוקה של בית-משפט זה, החריג הנ"ל כולל בגדרו גם את מי שהוא לקוי בשכלו ואינו יכול לממש את זכויותיו המשפטיות (ראו: ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638; יצוין כי הלכה זו מעוגנת כיום במפורש בלשון החוק בעקבות חקיקת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3), התשס"ד-2004). בית-המשפט המחוזי פסק כי החריג האמור הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו חל בעניינו של המשיב, שכן הוריו יכלו להגיש תביעה בשמו לאחר שמלאו לו שמונה-עשרה שנים - בין בהיותם "אפוטרופסים למעשה" לפי סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות), ובין בהיותם "אפוטרופוס וידיד קרוב" לפי תקנה 32 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לגישתו של בית-המשפט המחוזי, סעיף 11 לחוק ההתיישנות אינו מבחין בין אפוטרופוס שהתמנה על-ידי בית-המשפט לפי סעיף 33 לחוק הכשרות, לבין "אפוטרופוס טבעי" או "אפוטרופוס למעשה" לפי סעיף 67 לחוק הכשרות.

3.        על פסק-הדין האמור הגישו המשיבים ערעור לבית-המשפט זה. בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי שנכתב בידי השופט י' טירקל בהסכמת חבריו להרכב, דחה בית-המשפט את ערעורה של המשיבה, אולם ראה לקבל את ערעורו של המשיב. בין היתר, דן בית-משפט זה בשאלה מי הוא ה"אפוטרופוס" הנזכר בסעיף 11 לחוק ההתיישנות - האם הדברים אמורים באפוטרופוס הטבעי לפי הפרק השני לחוק הכשרות, באפוטרופוס על פי מינוי לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות או באפוטרופוס למעשה לפי סעיף 67 לחוק הכשרות. בית-המשפט עמד על כך שהאפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה משמשים בפועל כאפוטרופוסים בלא שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד ובלא פיקוח ממשי על מעשיהם, כאשר יש מקום לחשש שלא נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ומחדליהם. בהתחשב בכך, נפסק כי הוראת-סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן בו הלקוי בשכלו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו "ולא היה עליו אפוטרופוס", מתייחסת לאפוטרופוס על-פי מינוי דווקא ולא לאפוטרופוס אחר. וכך קבע בית-המשפט:

"העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס - בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה - אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה במהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מרוץ תקופת ההתיישנות.

פרשנות זאת נלמדת גם מן ההשוואה בין סעיף 10 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 11 לחוק ההתיישנות. כאמור לעיל, לפי סעיף 10 אין להביא במנין תקופת ההתיישנות את הזמן שבו לא מלאו לתובע שמונה עשרה; אף על פי שבאותו זמן יש לו אפוטרופסים טבעיים שהם הוריו. מרוץ תקופת ההתיישנות מוסיף, אפוא, להיות מושעה. על דרך של גזירה שווה ניתן ללמוד שגם בתקופה שבה משמש אפוטרופוס למעשה, שבית המשפט לא מינה אותו, מושעה מרוץ תקופת ההתיישנות.

...

דרך הפרשנות המוצעת להוראה הנזכרת שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות - שלפיה ענינו באפוטרופוס על פי מינוי - מצמצמת את פגיעתה של ההתיישנות בזכותו של תובע חולה נפש, או לקוי בשכלו, ומגינה על זכותו כי תביעתו תתברר לגופה. סבורני שזאת הדרך הראויה לפרש הוראות התיישנות בדברי חקיקה. כאשר נשקל הערך של בירור האמת מול החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה, יש להעדיף את בירור האמת...; במיוחד כאשר דברים אמורים בחלשים ובמוגבלים בחברה".

           בית-המשפט התייחס בפסק-דינו גם לקושי הכרוך בדרך הפרשנות האמורה, המאפשרת ל"אפוטרופוס למעשה" לפעול בלא מינוי על-ידי בית-משפט, ובדרך זו להשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות עד בלי די. על כך השיב בית-המשפט כדלקמן:

"אכן זהו מצב קשה, שניתן להתגבר עליו על ידי קביעת 'גבול עליון' להתיישנותן של תובענות, אולם הפתרון הוא בידי המחוקק (השוו לסעיפים 827-829 להצעת חוק דיני ממונות ולדברי ההסבר שם לפיהם 'תביעה תתיישן בתום 25 שנים מיום המעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה (בחלק זה - תקרת ההתיישנות), אף אם במועד זה טרם חלפה תקופת ההתיישנות'). בד בבד, בנסיבות המתאימות ניתן יהיה לעשות שימוש בעקרון תום-הלב, כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים".

           בהתחשב בפרשנות האמורה של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, בא בית-משפט זה למסקנה כי מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעת המשיב החל רק ביום 21.9.94, עת מונו הוריו כאפוטרופסים על-ידי בית-המשפט. תביעת המשיב הוגשה ביום 23.2.97 בטרם חלפה תקופת ההתיישנות של שבע שנים, ומכאן שתביעתו לא התיישנה. בשולי הדברים, הוסיף בית-המשפט כי אפילו היו המשיבה ובעלה רשאים לתבוע בשם המשיב כ"אפוטרופוס וידיד קרוב" לפי תקנה 32(א) לתקנות סדר הדין האזרחי - ובעניין זה נמנע בית-המשפט מלחוות דעה - אין בהימנעותו של אפוטרופוס למעשה או "ידיד קרוב" מלתבוע כדי לגרום לתביעה להתיישן. בהתחשב בכך, התקבל ערעורו של המשיב והתיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שידון בתביעתו לגופה.

4.        כנגד הפרשנות האמורה של סעיף 11 לחוק ההתיישנות מופנית העתירה לדיון נוסף. המבקשים טוענים כי בפסק-הדין האמור נפסקה הלכה חדשה לפיה הדיבור "ולא היה עליו אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, משתרע אך ורק על אפוטרופוס שמונה באופן פורמלי על-ידי בית-המשפט ולא על אפוטרופוס אחר. לטענת המבקשים, הקושי הטמון בהלכה זו מתחדד במקרים כדוגמת עניינו של המשיב, כאשר ההורה ששימש כאפוטרופוס טבעי ואחר-כך כאפוטרופוס למעשה, מונה כאפוטרופוס של החסוי על-ידי בית-המשפט. משמעות ההלכה שנפסקה היא כי הורים המשמשים כ"אפוטרופסים למעשה" יכולים לעקוף את תקופת ההתיישנות ולהאריכה כרצונם עד להגשת בקשה לקבלת צו מינוי אפוטרופוס על-ידי בית-המשפט. לטענת המבקשים, תוצאה זו פוגעת מעבר לנדרש באינטרסים של ציבור הנתבעים בכוח. לגישתם, במקרים בהם מוצא בית-המשפט כי הוריו של החסוי התאימו לשמש כאפוטרופסים עובר למינוים על-ידי בית-משפט, אין להשעות את מרוץ תקופת ההתיישנות.

           מנגד, טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות, באשר אין מתקיימות העילות לעריכת דיון נוסף על-פי הוראת-סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984.

5.        לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. בפסק-הדין נשוא הבקשה שבפניי אין משום סתירה להלכה קודמת של בית-משפט זה. עוד בע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256 ציין השופט (כתוארו אז) זוסמן כי בהתאם להוראת-סעיף 11 לחוק ההתיישנות "...מתעכבת ההתיישנות עד שנתמנה עליו [על חולה נפש שמפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בענייניו] אפוטרופוס שיוכל להגיש תובענה..." (שם, בעמ' 258; ההדגשה אינה במקור- ד.ב). פרשנות זו, שאומצה בפסק-הדין נשוא העתירה שבפניי, תואמת את המגמה הכללית בפסיקתו של בית-משפט זה לפרש הוראות-חוק שעניינן התיישנות על דרך הצמצום כאשר הדבר ניתן מבחינה לשונית ותכליתית וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת, על-מנת להגן על זכות הגישה לערכאות (ראו: ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, פיסקאות 5-6 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן ופיסקה 1 לפסק-דינו של השופט טירקל; עוד ראו: ע"א 9245/99, 189/00, 199 ויינברג נ' אריאן (טרם פורסם), בפיסקה 16 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה והאסמכתאות המובאות שם).